הסיפור הקלאסי של עולם הנישואים עדיין רלוונטי לרובנו. עם זאת, ולצערנו, חלק לא מבוטל מן הזוגות הללו ימצא עצמו בסופו של דבר רוקד על מדרגות הרבנות. לפי עו"ד לדיני משפחה משה בר שלטון, הסטטיסטיקה מראה עקומה שלילית באחוז הזוגות הנשארים נשואים יותר מעשר שנים, כלומר, המספרים הולכים ויורדים, וכנראה אחד מכל שלושה זוגות יתגרש בסופו של דבר.
הנושא הכספי והרכושי בגירושין, נחשב כנראה לנושא אשר סביבו נסבות מרבית המחלוקת בעת הגירושין. באופן עקרוני, חוק יחסי ממון קובע כי הרכוש אשר נצבר בחיי הנישואין, יחולק "חצי-חצי" בין שני בני הזוג (אלא אם מדובר בנכסים חיצוניים, אולם לא ניכנס לכך כעת).
עם זאת, סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר סטייה מחלוקת הנכסים באופן שווה בנסיבות מסוימות. למשל, בית המשפט יכול להתחשב בכושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג ואובדן כושר ההשתכרות של בן הזוג השני: אם אישה לצורך העניין הקדישה עצמה לגידול הילדים, בעוד בעלה פיתח קריירה וכדומה, יהיה זה הוגן מצד הבעל לפצות את אשתו שאפשרה לו לפתח את הקריירה שלו באותו זמן, בעוד היא הקריבה ולא התפתחה מבחינה מקצועית.
עם זאת, פערי שכר בין בני הזוג הוא רק אחד מתוך רשימת נושאים בהם יש הבדל עקרוני, ומחלוקות בין שתי הגופים העיקריים בתחום הגירושין: בתי הדין הרבניים לבין בית המשפט לענייני משפחה. הנושא של נכסי קריירה מתפרש באופן שונה בין מערכות הדינים השונות. הבעיה היא שההבדלים הללו גורמים לעתים לצדדים למהר להגיש תביעת גירושין בערכאת מסוימת, משום שהוא סבור שיקבל בה דין טוב יותר, רק כדי להקדים את הצד השני: הנושא הרכושי בגירושין נדון לפי הערכאה הראשונה בזמן שקונה סמכות לדון בנושא. משום כך, צדדים לעתים ממהרים להתגרש רק כדי לבחור לעצמם את הדין שייטיב עמם יותר, במקום לנסות ובכל זאת להימנע מגירושין.
